מי אני

אני באה ממערכת החינוך.

הייתי מנהלת בבתי ספר, עבדתי במשרד החינוך כיד ימינה של מפמ"ר אזרחות ואחראית ארצית על פיתוח פדגוגי, הובלתי תהליכי שינוי בבתי ספר כמנהלת תוכנית במכון הדמוקרטי, הדרכתי פרחי הוראה, מנהלים וצוותים, אבל לפני הכל אני אמא. אמא ל- 3 ילדים במערכת החינוך הציבורי (למי שרוצה עוד על הפנים המקצועיות שלי- כאן).

כל הנסיון וההכרות שלי עם המערכת לא עזרו לי לפני 9 שנים, כשבתי הבכורה עלתה לכיתה א' ויחד עם ההתרגשות הרבה לקראת המאורע חשתי גם לחץ ומועקה.היום כשאני מסתכלת על זה ממרחק הזמן אני חושבת שזה לא נורמלי - הורים ברגע כזה צריכים רק להביט קדימה בתקווה - 100% התרגשות ותקווה.

ככל שעובר הזמן אני פוגשת עוד ועוד הורים באותו מצב בו הייתי, כשהילד שלהם עומד לעלות לכיתה א'. 

ממה אני חששתי? לא הבנתי איך במתכונת הנוכחית של בית ספר תישמר הסקרנות הטבעית שלה, היצירתיות ואהבת הלמידה. לא ראיתי איך בכיתה גדולה, עם מחנכת אחת ושורות-שורות  של סטנדרטים יצליחו לראות אותה על חוזקותיה ולבטיה ויאפשרו לה צמיחה.

יכולתי כמובן לשלוח אותה לבית ספר פרטי-אלטרנטיבי, אבל לא רציתי להפריד אותה מהסביבה החברתית הטבעית שלה. גם העלויות היו כבדות וכל העיסוק בהסעות הלוך וחזור, ובכלל - האלטרנטיבה של בית ספר דמוקרטי (מה שהיה בסביבה) לא היתה בדיוק האלטרנטיבה שחיפשתי

 

מה עשיתי?

כלום. כמו הרבה מאוד הורים. כאבתי את כאביי בשקט והבטתי בנעשה בבית הספר מרחוק.

נדרשו עוד 3 שנים של צבירת תסכולים וטריגר אחד שיקפיץ אותי. אצלי זה קרה סביב פרוייקט השאלת ספרים. היום זה נשמע לנו מוזר, כי השאלת ספרים היא מובן מאליו בערך כמו וואטסאפ בנייד, אבל כשזה התחיל לפני כעשור זה לא היה כך.

והנה הסיפור:

לקראת עלייתה של בתי השנייה לכיתה א' קיבלנו כלל הורי בית הספר מכתב מהנהגת ההורים והנהלת בית הספר שמסביר את כל החסרונות שבהשאלת הספרים ומבקש מאיתנו להצביע - בעד או נגד הכנסת הפרוייקט לבית הספר. 

המנהלת חששה מהשינוי ומבחינתה בצדק - זה היה כרוך בהתארגנות בית ספרית ומשאבים ובשבילה זה עוד "כאב ראש".

כיוון שמשרד החינוך התנה את הכניסה של בית ספר לפרוייקט בחתימת רוב ההורים בבית ספר ואצלנו בבית הספר הרוב הצביע נגד בעקבות המכתב המהולל, לא נכנסנו לפרוייקט באותה השנה.

וכך זה הפך להיות הפרוייקט שלי. היה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות מהמון סיבות: חברתיות, חינוכיות, סביבתיות, כלכליות - תבחרו. שנה לאחר מכן, כשבתי השנייה עלתה לכיתה א', הייתי "על זה". 

מה עשיתי?

שינסתי מתניים, הפשלתי שרוולים, "נכנסתי למגרש". הייתי פעילה.

יצרתי שיתופי פעולה - קיימתי פגישות עם המנהלת ועם ההנהגה ויצא סקר מאוזן יותר שכמובן הביא לרוב מוחלט של תומכים.

גיבשתי קבוצת הורים פעילה ומחוייבת והבטחנו למנהלת שאם הפרוייקט נכנס אנחנו ממשיכים ללוות ולהתנדב בכל הדרוש ולא משאירים את בית הספר לבד עם זה. גיבינו את הצוות וסייענו לו להתגבר על הקושי.

וזה עבד!

אני זוכרת איך הסתובבתי באוגוסט שלאחר מכן בחנויות הספרים עם מבטים מרחמים על ההורים שעומדים בתור….

 

איך זה קרה? 

אמונה ותמונת עתיד ברורה, יצירת שיתופי פעולה, קבוצת הורים מחויבת וגיבוי לבית הספר.

ההצלחה שלנו בפרוייקט הזה יצרה אדוות של המשך שיתופי פעולה של הורים ובית ספר בנושאים שונים, ושיפרה פלאים את היחסים בין ההורים לבית ספר.

 

ומה אני אומרת?

כל אחד מכם יכול להוביל שינוי אצלו בבית הספר. מספיק שתהיו הורים בעלי אמונה ומחויבות לשינוי, תגבשו סביבכם קבוצה ותעבדו בשיתוף פעולה עם בית הספר. 

אבל איך מתחילים?

כאן אני נכנסת לתמונה כדי לחלוק איתכם את הידע המקצועי שלי ולשתף אתכם בנסיון המצטבר של הובלת תהליכי שינוי בחינוך, כאשת מקצוע וכאמא. אני אלווה אתכם בדרך שלכם להובלת שינוי בחינוך ואראה לכם שזה אפשרי!

 

מוכנים להתחיל בשינוי החינוך?

 

הנסיון המקצועי שלי 

13 שנים במערכת החינוך כמורה וכמחנכת,
מתוכן גם 7 שנים של ניהול בשני בתי ספר (חט"ב ובית ט-י),
ו- 4 שנים של עבודה במשרד החינוך בפיתוח פד
גוגי בתחום האזרחות והחינוך האזרחי והדרכת מורים ומדריכים.

3 שנים של הובלת תהליכי שינוי בבתי ספר והקמת בתי ספר פורצי דרך
כמנהלת של תוכנית "אמיצים" של המכון הדמוקרטי.

יזמת חינוכית וקהילתית סדרתית
מיוזמות ומקימות "בוחרים בחינוך בחבל מודיעין", מועצת המורים לאזרחות ובית מדרש יישובי קהילתי.

פרקטיקנית של מכון אדלר ומנחה בתפישות ובכלים של תהליכים השתתפותיים.

עורכת דין בהכשרתי
ובעלת תואר שני במדע המדינה.